One night fest-pit/kit (30.07.05)

03/08/2005 0:17:16

מנגנון תרבות זה אנשים למען אנשים, זה קהילת אנדרגראונד למען תרבות, זו הזדהות קולקטיבית עם סגנון עבודה הפקתי\מוסיקלי שהוא יותר אמירה פוליטית על מקומה של האמנות כיום בארץ ממכונה משומנת לייצור להיטים.

אם בשילוב הלא קדוש של כסף ואומנות, הכסף לא מספק את הסחורה,
אז אפשר להישאר רק עם האומנות.
(מתוך מניפסט של הלייבל פית/קית)

30 ליולי 2005, כנראה אחד הימים החמים שידע גופי הדואב,יש מה שנקרא "וואן נייט פסט" בפלורנטין, אחר- הצהרים של לייבל חדש בשם פיתקית. אין לי מושג מה כל-כך מושך אותי להגיע בחום הזה לאיזה חור לא ממוזג בפלורנטין, אה כן אני יודעת- nx2 שהקסימו אותי בהופעתם הקודמת בריף-ראף. אנשי הלייבל החדש הנם אנשים שאפתנים אשר לא מסתפקים בהפצת דיסקים של הרכבי שוליים, הם גם רוצים ליזום פרויקטים רב תרבותיים ולהקים מנגנון תרבות של ממש. כשנשאל יובל הריניג (דובר הלייבל בשבילינו, אך לא מנהלו, כי ניהול הלייבל מתחלק בין אנשיו), מה זה מנגנון תרבות, ענה:
" מנגנון תרבות זה אנשים למען אנשים, זה קהילת אנדרגראונד למען תרבות, זו הזדהות קולקטיבית עם סגנון עבודה הפקתי\מוסיקלי שהוא יותר אמירה פוליטית על מקומה של האמנות כיום בארץ ממכונה משומנת לייצור להיטים."

את השאיפה ליזום פרויקטים רב תרבותיים, כמו למשל חלוקת כתב העת "אורבניה"(עיתון שירה המופץ חינם בעריכת שלמה קראוס, המחזיק באזהרה בדף הראשי :"קריאה בגיליון זה עלולה לעורר תחושה") באירוע הנ"ל, הסביר יובל:" הקשר בין אמנות, שירה ומוסיקה בלתי נמנע בארץ. שלא כמו במקומות אחרים בעולם, כולנו פועלים כאן באותה הדרך."

הם גם שואפים להקים תשתית לצריכת תרבות אלטרנטיבית חדשה, שתגדל ותפרח לממדים האפשריים, כזו שילמדו ממנה משהו ושתצליח להשפיע על הבאים אחריה. בקיצור, ילדים עם ערכים שמנסים לפזר עוד משהו מעבר להפצת המוזיקה העצמאית בארץ.
אחד מהסממנים הבולטים של הלייבל הוא מחירי העלות הנמוכים(לא כולל האי.פי של לבנון, שרכשתי בגלל העטיפה המקסימה שלו. על העטיפה, איור/ סמי רישום של אישה צועקת, הגודל- 3 אינץ' , בפנים שני שירים והמחיר 15 ₪ ). הפסט התקיים בדירת סטודיו של מישהו. דירה רחבה ופתוחה עם מטבח חשוף שהיווה את הבר. אנשים ישבו על כורסאות והבמה המאולתרת עוטרה בציורים צבעוניים, צועקים וגם בוכים. מתחת לבמה שכבה לה בובה מריונטית, כמו מחזיקה מעליה את הנטל של המשקל. הכניסה עלתה 20 ₪ וכללה את דיסק האוסף של אומני הלייבל (הפרסומים לפני המופעים הצהירו על עשרה שקלים כניסה, בפעם הבאה, למרות המחיר המגוחך, בבקשה אם אפשר להיות יותר מאופסים על הדברים, כי זה קצת מעצבן השינויים האלה של הדקה תשעים.תודה).הבירות נמכרו במחיר המדויק שניתן להשיגן במכולת השכונתית ולא שקל יותר, וכיוון שהאירוע נפרש על כמה שעות טובות, היה ניתן גם לאכול שם נקניקיות בלחמנייה, שאני בטוחה שגם המחיר שלהם לא עבר את העשרה שקלים. התחושה שאף אחד לא מנסה לעשות עליך כסף, אלא רק להפיץ את האומנות שלו, נשפה בעורפינו כל האירוע, וזה היה מאוד נעים. יובל מסביר את המחירים הרצפתיים שהלייבל מעניק למי שרק מתעניין בו, כך:
" העבודה במחירי עלות, משמע, ההתרסה המודעת והמתוקשרת בנורמת מחירי אירועי התרבות, החתרנות המתוכננת הזו של חללים אלטרנטיביים בהפקה ברמה גבוהה, ובמחירים ברצפה של פסטיבלים שבהם אנחנו מציעים מוסיקה שתייה והרבה מהשניים, כל אלה הם כמובן סוג של אידיאולוגיה. או שאולי זה אילוץ. כלומר, אם כולם היו עובדים ככה, לא היה טעם באידיאולוגיה. בכל מקרה, אני חושב שאם אומרים שזה אילוץ, אז יוצאים מאד פסימיים ואם אומרים שזו אידיאולוגיה יוצאים קצת פלצניים. אני מעדיף לומר שזה לא זה ולא זה. זה אופן מסוים של עבודה שמתאים בצורה הטובה ביותר לסביבה, לארץ, למצב, לפוליטיקה, ולמה לא".
אז יש לנו מספיק אידיאולוגיה ומה עם המוזיקה? אה כן, בשביל זה באתי.

את הוואן נייט פסט הזה פתח ההרכב לבנון. בלבנון מנגן מיודעינו יובל הרינג שמנגן גם בבקרים הרועשים הרכב נוסף של הלייבל, יחד עם אבינועם שטרנהיים. לבנון עושים מוזיקת מוגוואי, משמע סימפוניה יפיפה לגיטרות, ללא מילים. אבל אני מניחה שגם אם מוגוואי היו מנגנים ללא אמצעים, בחום שלא יורד מ-30 מעלות בדירה עם שני מאווררי תקרה קטנים בדרום ת"א, גם הם לא היו מצליחים להישמע נפלא כ"כ כמו שהם יודעים להישמע באולפן. בכל מקרה, הכוונות של לבנון מאוד מרשימות, אך עליהם לשפצר ולחדד את הקצוות. וכשיגיעו להקלטות סופיות כדאי להם לדאוג לסאונד סביר, כי זה חלק מהעניין של להקה שהדגש שלה זה הגיטרות הפתלתלות, ובנוסף הקטעים היו קצרים מדיי, לטעמי.
אחרי לבנון עלו ED . חלופת ההרכבים הייתה זריזה במיוחד. אף-אחד לא ניסה למשוך זמן סתם, וההרכבים עלו בזריזות אחד אחרי השני. זאת הפעם השנייה שאני רואה את אד, אומנם הם השתפרו מהפעם הראשונה שראיתי אותם בקולטורה מחממים את הפמלי בוצ'רס, אבל עדיין מה שהסגנון שלהם משדר, זה בעיקר חוסר אחידות. לרגעים הם השרו עליי הרגשה שאני נמצאת בקליפ של סוניק יות' "100% " כשמסביבי, בדירה המגניבה, דחוסים אנשים שאוהבים רוקנ'רול מגרובי מעוות אבל יפה, ולעיתים במסיבת יום הולדת לא מצחיקה במיוחד של הסולן של קריד. הסולן יפה המראה של הלהקה, נוטה למשוך את השירים לפאתוס דיי מגוחך וכמובן סוחף אחריו את כל הלהקה אל אותה תהום. שיר אחד שבו הגיטריסטית(זואי פולנסקי) קיבלה את המיקרופון, משך לכיוונים מעניינים וסוניק יות'ים יותר.ההופעה שלהם הייתה ארוכה במיוחד, ואני, התחלתי לחפש כיווני מאוורר שונים, חיכיתי כבר שזה יסתיים.

וחוץ מזה, לחיות בלי אהבה זה מאתגר*

אחריהם עלה דני הדר בליווי סיוון שדמון וצינן במעט את האוויר(וזה אולי בכלל מפני שאחוז גדול מהקהל שהיה נוכח בדירה, היה שייך לאד). חלק מהאנשים הרשו לעצמם כבר לשבת על התחת, כי דני הדר הוא איש מצחיק שמנגן על גיטרה שירים פשוטים ומרירים שאפשר לשבת איתם, או אולי צריך. השירים שלו הם קאלט מושתל לוריד כבר מהשמיעה הראשונה. הוא פתח את המופע בשיר בעל פזמון כובש: "פיצה או סרט", כשהשיר מספר על בחור שמציע לבחורה לצאת איתו, כשהשאלה המרכזית שלו התעסקה ב" מה את רוצה פיצה או סרט?". מאלבום האוסף ניתן להסיק שדני הדר הוא אומן מעניין ומשעשע שמכיל ביצירתו תמהיל המכיל את ההומור של צ'יקי ארד ואת הדרמטיות הפסיכוטית של ערן צור. לפחות זה מה שמבשר לנו "סיניות" המצוין שמתוכו. הסאונד הביתי אולי גרם לכמה אנשים לפספס את הדר המוצלח, אבל אני חושבת שאם בתור צופה חיפשתי, כמו אסירה נמלטת בצינוק, כל הזמן אוויר ומים, למופיעים בוודאי שהיה קשה יותר. ובכ"ז, הדר עמד בכל אלה בגבורה ונתן מופע משעשע.

לאחר הדר עלו ערופי שפתיים. ערופי שפתיים מחפשים סאונד דוקר ומכאיב, עושה רושם שגם הם כמו הרבה חברים בלייבל הזה מקשיבים לפייבמנט בבית, שזה נהדר (חוץ מnX2 שבטח מקשיבות לשוגייז מתכתי וילדותי באופן חיובי וכובש), אבל הסאונד לדעתי לא החמיא להם, כמו גם לכלבים שעלו מאוחר יותר.
מהקשבה לערופים בדיסק האוסף, ניתן לגלות שירים מחורעים ושפוכים שמציירים מצבים פסיכוטים עטופים במתכת לאוו פיית מסטולית. משום מה את כל זה לא קלטתי בהופעה שלהם. אז אני מאשימה את הסאונד החזק מדיי שקיבלו בהופעה ומציינת שנהניתי מכך שגילו רגישות לשיר של אילן וירצברג "לא יכולתי לעשות כלום". כי יונה וולך ורוקנ'רול זה פוטנציאל שטרם מוצה עד תום, ואני מייחלת לרגע שמישהו כבר יבין את זה וישחוט עם המילים שלה את הצורה שלנו. בנוסף יש הרגשה שהעברית חוסמת שם משהו אצל הערופים. אם אתם מאלה שלא מבינים למה אנשים עושים מוזיקה באנגלית בארץ, הנה לכם דוגמא קלאסית לכך. הלחנים מצוינים, הביצועים חיים, אבל משהו שם תקוע בגלל העברית שהיא כידוע שפה קשה לרוקנ'רול, ולא מסתדרת לכל האומנים, כמו שאנגלית יכולה לזרום יופי עם שאר המרכיבים ביצירה.

לא זו לא אשליה...סוף סוף הנוגות מכוונות כלים. הנוגות הן nx2 שתי בחורות מוכשרות העונות לשם נוגה. נוגה אחת עומדת שברירית על הבמה, מנגנת בגיטרה עטופה בדיסטורשן ופורטת לנו על הנשמה עם קול פייתי מתקתק ומיוחד מאוד. הנוגה השנייה מציגה את האנטי תזה הגמורה לראשונה ; מחזיקה את הבס במיליטנטיות, מרגישה כל תו עם הבעות שלא משתמעות לשתי פנים, ונאטמת בתוך הגיטרה של חברתה, מתמסמסת עם המוזיקה. הלחנים עקלקלים וקצרים, אין להם לא התחלה ולא סוף, כמו עיבוד לאגדה פוסט מודרנית קסומה. הגיטרות העבות, יחד עם שירתה של נוגה והבס העוצמתי שלצידה, יוצרים תמהיל ייחודי, שאני לא בטוחה אם כדאי להרוס אותו עם עוד כלים. כדאי להן להוסיף מתופף, אך גם הוא צריך לנווט את עצמו בעדינות בתוך הממלכה המיוחדת של הנוגות. נוגה הזמרת צריכה לצבור עוד קצת בטחון על הבמה, ויותר מזה הן לא צריכות, כי החומר שלהן מדבר בעד עצמו.
אחרי הנוגות עלו The Dogs, אבל דווקא כאן בת הלוויה שלי סימנה לי שאין לה כוח יותר וחתכנו. ממה שהספקתי, הכלבים של אלי לס נשמעים לא רע בכלל, והמצחיק הוא שכשירדנו למטה לרחוב, הם נשמעו מצוין. מה שמסביר את העובדה שבמקום קטן רצוי לשמור על ווליום סביר, כדי שיהיה אפשר ליהנות מהתוצר שעומד מולך. שמעתי שאחר-כך עלו צ'יקי ארד וג'וני שועלי שסיימו את הערב... במידה ולא הספיק לנו כבר קודם לפגוש את כל המוזיקאים השפוכים של תל אביב. ראיתי את מופע הקראת השירה של צ'יקי בעבר ועליי לציין שהוא מצחיק באופן שקשה לתאר.

לסיכום אפרגן ליוזמי האירוע המתוקתק והחמוד הזה ואודה שהיה נחמד מאוד, אבל חם מדיי, מה שבהחלט יכול להרוס את ההנאה מהמוזיקה. מה לעשות אנחנו בני אדם (אומנם לא כולנו J ). זה ברור שקשה להשיג מקום ממוזג אם רוצים להגיש לקהל יצירות במחיר עלות, אבל בפעם הבאה...מים אנשים, תגישו מים בכמויות כשכ"כ חם לנו,ותתקעו על התקרה עוד כמה עשרות מאווררים, ואם זאת כזאת בעיה אז תעשו את זה רק על גג פתוח עד שתרד מעלינו הזוועה הנקראת קיץ.
תודה.

ובברכת חודש אוגוסט פחות חם וסיוטי שיהיה לכולכם, אמן.

*מתוך "סיניות" של דני הדר.
האתר של פיתקית

פיתקית #1
(פית/קית)

ביקורת על האוסף הראשון של יוצרי הלייבל פית/קית

מאת מאריה אוצ'ר

הטוב מגיע בחבילות קטנות, אך יותר מדי מאותו טוב עלול להמאיס אותו אפילו על בעל הכוונות הטובות ביותר, בעיקר כשהטוב משוכפל לכדי אינספור פיסות קטנטנות וזהות לחלוטין, עם שינויים רנדומליים ואימפולסיביים במרקם. חללים קטנים, זיעה, בדלי סיגריות, בקבוקים, צחקוקים, יללות, רעש.
זו האטמוספירה שאצרה את אוסף 'פית\קית' הראשון, פסטיבל הלייבל השני (המכונה One Night Fest).

שעות של פאן או של מיגרנה?
עבור הנוכחים בפסטיבל יהיה זה עוד קצת מאותו הדבר, קצת ממקורות אחרים, 14 רצועות המכילות את שיריהם הטובים ביותר של הרכבי הבית (ולא רק), בתפריט: אימו מאת איציק אדרי, סינגר סונגררייטר-ביזאר שיק עם דני הדר, אינדי א-לה פייבמנט אצל הTwo States ועוד. בעברית (ערופי שפתיים), באנגלית (NX2), אינסטרומנטלית (לבנון).
אמנם ישנה הפקה קצת חורקת (Feel- NX2), שירה דהויה (אלעד זאב- זה בסדר), ליריקס מקרטעים (החוצה החוצה- ערופי השפתיים) צ'יז (Dirty sound- The Dogs), אבל היי, כ"כ הרבה מוסיקה ללייבל כל כך צעיר!
סמנו לכם: Ghost head nebula מאת לבנון, שבוצע גם לייב. קטע שמיימי, סוחף ברגעיו החזקים ומתובל במערבולות מרטיטות ברגעיו השקטים. סיגר רוס לא היו עושים את זה טוב יותר.
בסך הכל, כן ירבו, כך תרבה היצירה המוצלחת (אך יש להצטייד בפילטר אמוציונלי, או במכרים לא משוחדים, לסנן, לסנן ולסנן).

התמונות צולמו ע"י אבי בוחבוט

לקריאת המאמר באתר אינדי לחץ כאן