דוכן
דיסקים קטן בכניסה, דוכן ג'חנונים לידו. שניה אחת וכמעט התפתה קוואמי
לטעום ממנו. הנאתי אותו. אינדי ג'חנון עלול להיות מסוכן. דוכן אלבומי
הלייבל בושת בהמשך. דלפק בירות בקצהו של החדר. במה. נדמה לי שאותה במה
(ואותה תפאורה) נדדה מהחור ההוא בפלורנטין. השעה כבר 22:30. יומו הראשון
של הפסטיבל אוטוטו מתחיל. Evil Speakers הם הקורבן הראשון.
כמו ביום השני (אליו עוד נגיע), האמן הראשון שמציג הוא הבעייתי יותר.
הקהל עוד קר, האמנים קרים, ובעיקר - הציוד קר. סאונדצ'ק של חמש שעות לא
יעזור. אירונית, שם הלהקה תואם ליבול שהגישה לנו, באשמתה או שלא. השירה
מתחלקת בין ריקי בן דוד ויהונתן כדן. את שניהם לא שמעו יותר מדי. הופעתם
היתה צונאמי של פידבקים רעים מהרמקולים המרושעים, מתובלים בדיסטורשנים
וטאפים על הבאס. בליל צורמני, קקופוני, שמתוכו אפשר היה לאבחן במדויק רק
את הלמות תופיו של אדם בלומנטל. ותופים, עם כל הכבוד, לא מרימים הופעה
כזו. אז לא קלטתי ריפים מיוחדים ולא שירה מובנית. בין חצי שעה לארבעים
דקות של צפצופים וטינטונים. במצב כזה, קשה לחרוץ דעה. אז לא אחרוץ.
The Dogs, כלבי האינדי אלי לס את איציק אדרי לא נפלו למלכודת של קודמם.
הסיבה המרכזית היא שמרבית החומר שלהם אינו מבוסס על מפלי רעש, והשרלוק שבי
חושד שהעובדה שמדובר בגיטרה אחת פחות עושה את ההבדל. עם זאת, יש
מקום של כבוד לבאס של אדרי וגם התיפוף של צוריאל פניגשטיין פחות אלים מזה
של בלומנטל. לס הרביץ בכמה סולואים עם צליל נקי משהו, השירה נחלקה בינו
לבין אדרי ובסיכומו של דבר, השירים נשמעו הרבה יותר סבירים, "אזינים", כמה
אפילו קליטים. ההופעה, אפוא, התרוממה גבוה יותר מהספתח. לדוגס יש פוטנציאל
בעיני ליצור אלבום מעניין וכרגע בנמצא מספר שירים באוספי גרביצקי והפיתקית
החדש להתרשמות. בעתיד דעה מגובשת. אגב, בהופעתם נפלה לראשונה רשת החשמל
בדירה, מכה שתחזור במשנה תוקף למחרת ותפיל קורבן אחד אומלל.
סיימו את שלב הופעות לערב זה שוורצע קינדר, ההרכב המחוזק של ערופי
שפתים. מחוזק באורי ליכטיק על התופים, נגה שלו (NX2) ותמר מאנס ב"שירה".
זו ההופעה שהכי מצאה חן בעיני בערב, בעיקר כי היא היתה מפחידה וביזארית בו
זמנית. פריק שואו. ליצירת תמונה ידידותית למדמיין, החבורה נטולת תמר נותנת
בראש ג'אם סשן אחד ארוך המורכב מקצב פרימוסי משהו, גיבוי טוב של עודד ורטש
את אלעד זאב על הבאס והגיטרה בהתאמה. הפוקוס בהופעה מרוכז כמובן בצמד
המשורר, אם אפשר לקרוא לזה שירה. המדובר בשברי מילים בשפות שונות, דיאלוג
פרובוקטיבי לסבו-מאזוכיסטי טראש-קינקי שמכיל הרבה אכטונגים לצד קריאות
"אולמרט ראש ממשלה" (כשם הקטע שלהם שנכלל באוסף). את רוב ההופעה מבלה נגה
בתנוחה שבלולית, ראשה עמוק עמוק בתוך סיבי השטיח. נוהמת ורושפת לתוך
המיקרופון ג'יבריש רצוץ, שאיפות ונשיפות מקוטעות וסתם צעקות
אקראיות. לגבי תמר, היא ראויה לקטע נפרד. מדובר בגורד שחקים שחיפי
ואנדרוגיני, שמזכיר קצת יצורים חריגים בסרטי סנאף מזרח אירופאים (לא שיש
לי ידע קונקרטי בנושא, אבל זה בהחלט נראה כך). ובעוד נגה ממשיכה להתמרבד
על הבמה, תמר קופצת לגובה, מנענעת בעיקר עכוזים ושולחת מבטים מזרי זימה
לקהל. כמה זכרים בטוח חששו לגורל הסוכריות שלהם.
עם הזמן, תמר זיהתה את הפוטנציאל הטראשי בהתמרבדות הממושכת של נגה על
הבמה, אך צפוי היה שתעגוב עליה ותכנס לה לפריים בלי צמצומים מינימליים.
הבה נכנה זאת "עגיבת רון", ללא האלמנט הקיבוצי. מפאת הבדלי הגבהים הניכרים
(שהוחמרו עקב הקפיצות של תמר לגובה מול העמקת הקבורה העצמית של נגה
ברצפה), כשלתי רוב הזמן לתפוס את שתיהן בעדשה. גברברי הלהקה השתדלו כמה
שיכלו לא לתפוס נפח על הבמה, וכך, חצי שעה לפחות, המשיכו הצמד להתפתל זו
מול זו בשעטנז מילולי חסר פשר (אל תספרו לה, אבל בגין כל ההתפתלויות הללו,
השד העדתי [והימני] של נגה יצא מהבקבוק לדקה קלה). אם הזכרתי בעבר רצון
לתפוס רגעי קודאק בהופעה, ובהתעלם במכוון מהמשפט האחרון, ההופעה של שוורצע
קינדר היא רגע קודאק אחד ארוך. בתכלס - שונה ומעניין.
-------------------------------------------------- שבת, 14:30, תמיד הייתי ממושמע. זו הסיבה שאני מגיע שעתיים וחצי לפני שהמופע הראשון מתחיל. ואני חשבתי שאחרתי בחצי שעה...
היום
השני של הפסטיבל הוא העמוס יותר - שישה הרכבים יתמודדו על תשומת לבי, מה
שאומר שהלוגיסטיקה לבטח תעיק כהוגן. הליין-אפ שוּנה מתישהו, כך
שמונוטוניקס הוגרלו לפתוח את הערב. כמו לפני חודש, ההופעה שלהם שייכת
לספירה אחרת. אותם שטיקים? בוודאי, אז מה? עמי שלו ממשיך להשתרלל על
הרצפה, לטעמי בזבוז שלא מספיגים אותו בסנו ג'אבל עם ניחוח ורדים לפני
ההופעה, זה היה עושה פלאים לרצפת החדר. הפעם, השיתו את תשומת לבי (וביתר
שאת) שהמוסיקה שלהם בעייתית. זה לא לגמרי משולל יסוד. כה נהיתי אחר השואו
הגרנדיוזי, עד כי הזנחתי קמעא את הענין שלשמו התכנסנו, הוא המוסיקה. כמו
Evil Speakers יום לפני, ההופעה מאופיינת בטורים גבוהים של רעש. אחרי ותק
של שתי הופעות, טרם נקלט לי איזשהו הוק שאני יכול להתלות עליו ויתכן
שהוכיתי בסנוורים הפרפורמריים (לפחות פיסית באמת נחתה עלי כף רגל של שלו),
לכן אין לי בעיה להודות שבפסטיבל זה הם לא זרחו. נקסט.
לבי לבי לדיויד בלאו. שתי הוצאות בלאו-רילייטד רואות אור בימים אלו -
האי.פי סולו שלו והאי.פי של להקתו Ed. הוא בחר להופיע סוליקו, מלווה עצמו
בגיטרה עם שירים אקוסטיים משהו. קשה להבין את ההגיון מאחורי ההחלטה לשבץ
אותו לאחר המונוטוניקס. מה הועילו חכמים בתקנתם? אלה פתחו בסערה ושרפו את
האזנים, עתה הגיע השקט שאחרי? לא מספיקה הגרלה אכזרית זו, לפחות פעמיים
נפלה שוב רשת החשמל וקטעה אותו באמצע שירו. זה כבר גובל בהתעללות
בזמר-יוצר על פי כל חוק עזר עירוני. איכשהו, בלאו יצא מהתסבוכת בצורה
הירואית, אך הסמי-אקוסטיקה הזו לאחר הפיגוזים המונוטוניקסים לא עמדה לו.
רק בשיר-שנים האחרונים, העז להרים קולו ולתת לו צבע קצת שונה. מעט מדי,
מאוחר מדי. זו לא היתה הופעה טובה להתרשם ממנו.
מה שקשה להגיד על דני הדר. הרי לכם יוצר שמתרומם בקלות מעל האפרוריות
הרוקיסטית מסביב. הוא לא זקוק לבאס. או תופים. או דיסטורשן. או בכלל שיר.
רק לזמן במה ואזנים כרויות. הוא כבר ידאג שתקבלו פילוסופיה עמוקה בשקל.
משורר ביבים, במובן החיובי של המילה. גם הלוקיישנים שאני צופה בו תמיד
הולמים לתואר הזה. השירים של הדר הם יותר סקיצות של חיים אורבניים,
מכוערים כמו המציאות עצמה. הוא ישורר לכם על הלוזר הנצחי שחבוי בכל אחד
מאתנו. זה שמפוטר ודורש כסף מאמא ("זו לא בושה"), החברה שדורשת להתאמץ
יותר במערכת היחסים ("לאאאאא, את צריכה להתאמץ") ובכלל על תל-אביב ("זוהי
עיר משעממת, עיר משעממת, עיר משעממת, עיר משעממת, עיר משעממת"). הדר הוא
המשורר של דור האינסטנט הנוכחי, הריקני, העלוב. ככזה, הוא לוכד בצורה
מדהימה את החיים, כפולארויד אנושי שכנראה מבין יותר טוב מכולנו מה חומרת
המצב ("זה סרט טפשי, וטרנטינו כבר לא מה שהיה פעם"). ההופעה הכי טובה
בפסטיבל.
מחמת העוצמות בטקסטים של הדר, הגלישה להופעה של NX2 עברה בטבעיות.
הנוגות הוכתרו די מזמן כ"דבר הטוב הבא" ואולי הן כבר הדבר הטוב כרגע.
ההופעה שלהן עוברת היטב כי נגה 2 היא שותפה טבעית וסימפטית יותר לנוגה 1
מאשר האובליסק הלא מוגדר בשוורצע קינדר. ובעוד נגה הגיטריסטית משדרת עומק
נורדי קפוא ומרצין - הן בנגינה והן בשירה - נגה הבאסיסטית מעווה פניה על
כל תו ותו, כהר-געש שתמה יכולתו להכיל את כאב השרפה. מאחר וניגודים
נמשכים, כיסודות המים והאש הללו, ההנאה מההופעה כמעט מושלמת. העיב עליה
הזמן הרב שלקח להן לכוון את כליהן והפידבקים הרעשניים ששוב הגיחו
מהרמקולים עירבלו מדי את הסאונד. אני יודע שאני צמא לחומרים מהן, כמה רבתה
האכזבה שנציגותן באוסף החדש מתבטאת בשיר בודד שאורכו דקה תמימה. רחוק
מלספק את הסחורה.
במובן מסוים, הופעתן היתה אקורד הסיום של הערב השפוי. מכאן, נפלתי
למחוזות לא נעימים של קיטש חברתי וחברותי מדי, דביק לאללה ומסרס הנאה.
ערופי שפתים, המופיעים הבאים, משמשים כ"להקת הבית" של הלייבל, פחות או
יותר. הם חברים טובים של כולם, הם מנגנים עם כולם (שוורצע קינדר, Evil
Speakers) ובאמת הופעתם דמתה יותר למסיבת יומולדת שהכיתה הוזמנה אליה. זה
כלל בעיקר קהל שתוי וטיפש, שעסוק בלהתעלק אחד על השני בפוגו ילדותי לשירים
חלביים במקרה הטוב. על אף שיפור יחסי מאז ההופעה הקודמת בפיתקית #2 וגירסא
מקיצת ישנוניות של "לא יכולתי לעשות כלום" מבציר טוב המופתי, שאר החומרים
לא מתרוממים מעבר לנדושות השלטת. ואם אין לנו כאן מקוריות מינימלית, אז
אין מה ללכת בכלל למכולת.
Mr. Error Sound System, שעלו אחריהם, קיבלו צ'אנס עקב גיחתו של נתי
ארנן לשלישיה. רק השבוע ראיתיו במופע החיים של מוטי פנאן, שם הוא מוציא
מעצמו את המיטב שבמיטב. אולי זהו פליק שאמור להרוות את צמאונו הפאנקיסטי,
אולי טובה לחבר ותיק (רפי פרח), אך גם הסאונד סיסטם הנ"ל לא מביא משהו
מיוחד יותר מהרעשנים האחרים במסיבה. יש להם שיר נחמד בשם Feeble (שגם
מופיע באוסף), אך הצפצופים באזנים ייחלו למשהו מעודן ואלגנטי יותר. הקהל
בשלב הזה הורכב ברובו משני אידיוטים וקרציה אחת שהרסו כל סיכוי להנות
מההופעה, זה היה בדיוק הגונג בשבילי לפרוש.
עקב הפרישה, לא צפיתי בבנות ובזק"א. The Girls לטעמי הם להקה
גדולה מדי בשביל חור כזה וקהל כזה, אני לא יכול לתאר משהו אחר חוץ מהתבזות
שלהם שלא לצורך.
השבת עמדה בציפיותי. היא היתה די נוראית, עם הבלחות מעטות מדי של
גאונות. בתשע הופעות חזו עיני. שלושה צדיקים גמורים: ראש וראשון להם - דני
הדר. מלבדו, שוורצע קינדר ו-NX2. השאר הציגו רעש הומוגני, זהה מדי, לא
מקורי ולא הכי מעניין, כאשר קרדיט מורחב יותר אני נותן לדוגס ופטור לבלאו.
זואי פולנסקי נצפתה בקהל ולראות אותה היה כלהביט בגן שושנים במדבר. היא
נראתה תלושה מהמקום - מופנמת, עדינה, קצת מיוסרת. כאילו חשבה לעצמה
מה היא בכלל מחפשת כאן, כה רחוקה מהבוקה והמבולקה ששררה שם. ובצדק.
אני מבין אותה. רוב הזמן באמת לא היתה סיבה לחייך. אולי כאשר האינדי שלנו
ישדרג עצמו לרמתה ומעמדה של זואי, כלומר - ישים בראש סולם העדיפויות את
המוסיקה עצמה ולא את החגיגה מסביבה, נוכל לראות בפסטיבל כזה יותר מ-50 איש
שבאים כדי להרגיש. לא להשתכר, לדחוף ולהדחף. |
|